פסק-דין בתיק רע"א 749/10

השופט  י' דנציגר:

         בקשת רשות ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי בבאר-שבע (כבוד סגן הנשיא ב' אזולאי) בבר"ע 642/05 מיום 6.12.2009, במסגרתה קיבל בית המשפט המחוזי בחלקם את בקשת רשות הערעור ואת הערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בקרית-גת (כבוד השופטת ט' חיימוביץ') בה"פ 144/07 מיום 22.6.2009 והורה על תיקון חלקי של פסק הבוררות שניתן על ידי כבוד הבורר (שופט בדימוס) י' שמעוני (להלן: הבורר) ביום 12.8.2007 באופן שתביעתו של המשיב תימחק, ולא תידחה כפי שקבע הבורר, בכפוף לתשלום הוצאות הבוררות ושכר טרחת עורך דין כפי שנקבע בפסק הבוררות ובכפוף להפקדת עירבון.

עובדות והליכים קודמים

1.             המשיב הגיש לבית משפט השלום תביעה כספית נגד המבקש והתביעה הועברה, בהסכמת הצדדים, לבוררות. במהלך ישיבות הבוררות המקדמיות שנערכו בשנת 2003 הודיע הבורר לצדדים כי הוא מוזמן לחתונת בנו של בא כוח המבקש, על יסוד ידידות בין אשתו של הבורר לבין אשתו של בא כוח המבקש. בשנת 2005 הגיש בא כוחו דאז של המשיב בקשה לחידוש ההליכים בבית המשפט בנימוקים שונים, וביניהם: שההליך אינו מתקדם והמועד שנקבע למתן פסק הבוררות חלף; שהמשיב אינו מסוגל לעמוד בתעריפי שכר הטרחה של הבורר ושהבורר הודיע לצדדים כי הוזמן לחתונת בנו של בא כוח המבקש. במהלך הדיון שהתקיים ביום 2.5.2005 בבית משפט השלום (בפני כבוד השופט א' זמיר) הודיע בא כוח המשיב דאז כי הצדדים הגיעו להסכמה על מחיקת הבקשה וכי בכוונתו לפנות לבורר על מנת לחדש את ההליך ולקדמו. במהלך הזמן עד מתן פסק הבוררות התקיימו מספר ישיבות בפני הבורר לצורך קידום ההליך. במקביל, הגיש המשיב לבית משפט השלום בקשה [בש"א (שלום קרית-גת) 1278/07] לבטל את הסכם הבוררות. הבקשה נדחתה בהחלטת בית משפט השלום (כבוד השופטת ט' חיימוביץ') מיום 7.10.2007, לאחר שהסתבר כי עוד בטרם הוגשה תגובת המבקש כבר ניתן פסק הבוררות ביום 12.8.007. בהעדר התייצבות המשיב ובא כוחו (שהתחלף מאז תחילת ההליך) לאחר שבקשת הדחייה שהגיש בא כוח המשיב נדחתה ונוכח התנהגותו של בא כוח המשיב, אותה מצא הבורר "מזלזלת ומבזה", דחה הבורר את התובענה.

2.             המשיב הגיש לבית משפט השלום המרצת פתיחה, במסגרתה ביקש להצהיר על בטלותו של פסק הבוררות, בהסתמך על הטענות הבאות: שלא ידע מראש מה יהיה שכר טרחת הבורר ולפיכך לא הסכים לו; שהבורר אינו ראוי לאמונו של המשיב היות שהוא מקיים קשרים חברתיים הדוקים עם בא כוח המבקש; כי פסק הבוררות לא ניתן במועד; כי פסק הבוררות ניתן במעמד צד אחד בלבד וכי בנסיבות העניין ניתן היה לדחות את הדיון תוך חיוב המשיב בהוצאות או למחוק את התובענה, ולא לנקוט בסעד הדראסטי של מחיקתה.

           בית משפט השלום דחה את כל טענותיו של המשיב וקבע כי העילות עליהן הצביע לבטלותו של פסק הבוררות, אינן מתקיימות. ביחס לטענה כי לא היה על הבורר לדחות את התובענה עמד בית משפט השלום על כך שאמנם יש למעט לעשות שימוש בסמכות לדחות תובענה בגין אי התייצבות ויש לפעול כך רק בנסיבות חריגות ביותר, על מנת לא לפגוע בזכות הגישה לערכאות, אך במידה שהתנהגות התובע מראה זלזול בבית המשפט והתעלמות מהחלטותיו, יש מקום לנקוט בצעד דראסטי זה. ביחס להתנהלותו של המשיב בהליך הבוררות קבע בית משפט השלום כי:

"התנהגותו של המבקש (המשיב דכאן - י.ד.), המפורטת בפסק הבוררות, אשר התעלם שוב ושוב מצווי הבורר, ולבסוף גם לא התייצב לדיון שנקבע על פי נוחותו, היא התנהגות מזלזלת. הניסיון לקבוע עובדות בשטח, דהיינו להקדים את סיום ההליך בבית המשפט לפני ישיבת הבוררות, למרות שבקשה מפורשת שלו נדחתה, מהווה שימוש לרעה בהליכי משפט." (פסקה 69 לפסק הדין).  

           בנסיבות אלה, לא מצא בית משפט השלום פגם בהחלטת הבורר לדחות את התובענה ולפיכך, נדחתה בקשתו של המשיב לבטל את פסק הבוררות.

3.             על פסק דינו של בית משפט השלום הגיש המשיב לבית המשפט המחוזי בקשת רשות ערעור וחזר על הטענות שנטענו על ידו בבית משפט השלום. בית המשפט המחוזי קבע כי אין מקום ליתן רשות ערעור ביחס לכל טענות המבקש, למעט הטענה שבנסיבות העניין היה מקום להימנע מדחיית התובענה ולהסתפק במחיקתה. בית המשפט המחוזי קבע כי בפסק דינו של בית משפט השלום ניתן מענה עובדתי ומשפטי לכל טענותיו של המשיב, לרבות לטענה כי נגרם לו עיוות דין עקב דחיית התובענה. בית המשפט המחוזי אף עמד על עיוות הדין שעלול להיגרם למבקש כתוצאה מכך שהוא "מוצא את עצמו נתבע במספר רב של הליכים מתחלפים מפעם לפעם ... וכיום יכול למצוא את עצמו שוב באותו מצב, כאשר מדובר בתביעה הנוגעת לאירועים משנת 1994-1997 ... וכל זאת, בטרם הוכחה כל עילת תביעה נגדו". אף על פי כן, החליט בית המשפט המחוזי כי בנסיבות העניין יש ליתן למשיב רשות ערעור, לדון בבקשה כבערעור ולקבל את הערעור אך ורק בסוגיית שאלת דחיית התובענה, להבדיל ממחיקתה. וכך נימק בית המשפט המחוזי את החלטתו:

"הנימוק העיקרי לכך, שעל אף כל קביעותיהם של הבורר ושל בית משפט השלום, שאין מקום להתערב בהם, לא בבקשת רשות ערעור ולא בדיון בבקשה כבערעור, מחייב האיזון הכולל בנסיבות העניין, לתת לתובע הזדמנות נוספת לנהל את תביעתו, בכפוף לתשלום הולם של ההוצאות שנגרמו למשיב (המבקש דכאן - י.ד.) ולבורר בשל התנהגותם המזלזלת של המבקש (המשיב - י.ד.) ובא כוחו ... " (פסקה 7 לפסק הדין)

           לפיכך, קיבל בית המשפט המחוזי את בקשת רשות הערעור בחלקה ואת הערעור בחלקו (בכפוף לביצוע התשלומים שנקבעו בפסק הבוררות והפקדת עירבון  נוסף להבטחת הוצאות המבקש בהמשך ההליכים) והורה על תיקון פסק הבוררות באופן שהתביעה תימחק ולא תידחה. מכאן הבקשה שלפנינו.

נימוקי הבקשה

4.             לטענת המבקש, בית המשפט המחוזי הרחיב את גבולות ההתערבות בפסקי בוררות ותיקן את פסק הבוררות רק משום שסבור היה שראוי להורות על סעד אחר. לדבריו, הרחבה זו עומדת בניגוד לכלל לפיו בית המשפט אינו יושב כערכאת ערעור על פסק הבוררות, וסמכות ההתערבות שלו מוגבלת לעילות הקבועות בסעיף 24 לחוק הבוררות, התשכ"ח-1968 (להלן: חוק הבוררות), אשר לא התקיימו במקרה דנן.

תגובת המשיב

5.             המשיב סבור כי הבקשה שלפנינו אינה מצדיקה מתן רשות ערעור, שכן אין עסקינן בשאלה משפטית או ציבורית שיש לה השלכה מעבר לעניינם הצר של הצדדים לסכסוך הקונקרטי או משום עיוות דין. לטענת המשיב:

"השאלה האמיתית שמבקש המבקש להביא בפני בית המשפט הנכבד הינה באם פעל בית המשפט המחוזי הנכבד במסגרת סמכותו, ולאו סמכותו של בית המשפט המחוזי הנכבד להורות דווקא על מחיקה תחת דחיה של התביעה, שהיא פשוט יישום קונקרטי של השאלה הכללית. נכבדה ככל שתהא שאלה זו, היא נדונה והוכרעה במקרים רבים בפסיקה, ואין מקום לדון בה שוב בערעור בערכאה רביעית. גם אם טעה בית המשפט המחוזי הנכבד בהפעלת סמכותו במסגרת החלטתו, הרי שאין בכך כדי להוות בסיס למתן רשות לערעור בערכאה רביעית." (ההדגשות במקור - י.ד.)

             המשיב טוען כי גם לגופו של עניין, החלטתו של בית המשפט המחוזי ניתנה בסמכות ותוך עמידה על זכותו של המשיב לגישה לערכאות. לדבריו, החלטתו של בית המשפט המחוזי מתיישבת עם הוראות חוק הבוררות (תיקון מס' 2), ס"ח התשס"ט 22 (להלן: התיקון לחוק הבוררות), אשר מאפשר, במקרים מסויימים, לערער על פסק הבוררות. המשיב טוען כי אמנם לא ניתן להחיל את הוראות התיקון לחוק הבוררות כלשונן על פסקי בוררות אשר ניתנו טרם כניסת התיקון לחוק הבוררות לתוקף, אולם מן הראוי כי בתי המשפט הדנים בביטול פסק בוררות מסוג זה יגלו "גישה גמישה יותר ויטו להקל את הקו הנוקשה אשר ננקט בפסיקה עובר לתיקון לחוק".

           המשיב מוסיף וטוען כי היות שבית המשפט המחוזי קבע כי האיזון הכולל במקרה דנן מחייב להורות על מחיקת התובענה להבדיל מדחייתה, הרי שיש בכך קביעה כי לא ניתנה למשיב הזדמנות נאותה לטעון טענותיו או להביא ראיותיו לפי סעיף 24(4) לחוק הבוררות וכי פסק הבוררות "אשר שולל מן המשיב את זכות היסוד שלו לדיון מלא והוגן בפני ערכאות" הינו מנוגד לתקנת הציבור לפי סעיף 24(9) לחוק הבוררות ואף אינו בהתאם לדין לפי סעיף 24(7) לחוק האמור.

           המשיב מפרט גם את טענות הערעור שכנגד, בהתאם לתקנה 434 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984. במסגרת זו חוזר המשיב על הטענות שהועלו על ידו בערכאות הקודמות, ובהן: יש לבטל את פסק הבוררות בהתאם לסעיף 24(8) לחוק הבוררות היות שפסק הבורר לא ניתן במועד; אי קביעת שכר טרחת הבורר הינה פגם היורד לשורשו של הסכם הבוררות והבורר אינו ראוי לאמונו של המשיב ולפיכך יש לבטל את פסק הבוררות לפי סעיפים 24(1) - 24(3) לחוק הבוררות.